To read in English

זהו, נכנעתי להפצרות של חברים קרובים ולפינג פונג המחשבות שלי עם עצמי והתחלתי לכתוב בלוג שבו אשתף במחשבות וחוויות מהחיים. אף פעם לא ממש חשבתי שאני בן אדם מעניין אבל החיים מוכיחים אחרת איכשהו.

אני לא יפה, לא גבוה, לא עשיר, לא המצאתי איזה סטארט אפ מטורף, לא מבין גדול בכלום והתרומה שלי לאנושות די מסתכמת בלתת פה ושם יחס לאיזה חתול או כלב רחוב ובכל זאת הספקתי די הרבה איכשהו. אני בן 41 שזה חטייאר בתחילת דרכו, נשוי לשעבר (שזו תחושה יותר טובה מלהיות רווק מזדקן ועם אותה תוצאה בדיוק), מחזיק בשני תארים ראשונים במדעי המחשב מזרחנות ומשפטים (חוץ ממוסיקה די למדתי כל מה שמתחיל באות מ') שהייתי צריך ללמוד אותם רק כדי להכות על חטא שביום השחרור היה עדיף לעלות על מטוס לניו-יורק. נראה לי שהדבר היחיד שנותר לי ברשימת הצ'ק ליסט של החיים (ושל אמא שלי) זה לעשות ילד, אבל אני עדיין לא שם במחשבות.

רק שכל מה שציינתי למעלה זה ממש לא הישג, אלא קופסאות סימון בטבלת הציפיות החברתיות. ללמוד, לעבוד, להתחתן, לטוס פעם פעמיים בשנה לקניות באיזו עיר שרצחו בה פעם יהודים וכיום מוכרים שם חולצות בזול ובעיקר להסתכל כל הזמן על השעון. אנשים מאושרים לא מסתכלים על השעון.

אין לי ממש מושג מה לכתוב בבלוג הזה אז אני פשוט נותן לאצבעות לזרום. אני זוכר שכשהשתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד שיא החיים שלי הסתכם בלשאול ספר מספריית אוניברסיטת חיפה ובאותם ימים (בעצם עד ימינו) הייתה לי איזו התמכרות מטורפת לספרי 'מסע' ו-'הישרדות'; ספרים שמתוארים בהם סיפורים אמיתיים או בדיוניים של מי שנזרקו מתוך העולם המוכתב חברתית והמוצף בתחפושות לתוך סיטואציות בלתי אפשריות בלב ים, מדבר, או בחרו באופן חופשי להתנתק ולצאת למסע מאתגר חוצה ארצות. ככל שהתקדמתי בקריאה התמכרתי לתהליך שבה כל דמות הסירה מעליה אט אט את הקליפות בהן עוטפת אותנו החברה האנושית, לחיבור שלהן מחדש לעוצמה של הטבע, להבנה כמה אנו שבריריים, ובעיקר לטעם העז הזה בפה שבו אתה רק רוצה לשאוג בעוצמה "כמה טוב לחיות!" (ותודה לרון שלימד אותי את האמירה במסע אופנועים בהודו בכל פעם שגמע מרחק ולגימה ממשקה הקולה, בהיותו הבחור היחיד שפגשתי מעודי שלא אוהב טעם של מים).

 

במשך שנים גמעתי ספר אחר ספר אחר ספר תוך שחייתי חיים אפורים ורגילים. הייתי סטודנט, עבדתי בשמירה, עזרתי לאמא שלי בתשלום המשכנתא, היו לי חברים ללא בת זוג לחוות עימה רגשות של אהבה ותשוקה ובעיקר גידלתי שני כלבי רחוב, שני חתולי רחוב ועזרתי לבעלי חיים עזובים כלפיהם תמיד הרגשתי חמלה, וזכיתי מהם לחוסר שיפוטיות בחזרה.

הכל השתנה ביום שבו העזתי לשנות את חוקי המשחק. היה זה יום קיץ שגרתי באוניברסיטת חיפה שבו נכנס בחור לשיעור היסטוריה של המזרח התיכון, שזה מקצוע נורא חשוב למי שרוצה לומר לכולם שהוא סטודנט ולא ללמוד כלום. הבחור הזה שנראה כמו שילוב בין מוכר פלאפל לפוליטקאי מושחת החל לבלבל במוח על בחירות לאגודת הסטודנטים. לא היה לי כח אליו, או שאולי התקנאתי בכל מי שמחזיק בעמדת השפעה כלשהי בזמן שאני חי את השיעמום שלי ואמרתי לו את דעתי עליו ועל הבולשיט שלו. לאכזבתי הוא לא היה בהלם והשיב לי בשנינות, בחיוך ואף הזמין אותי להצטרף ולשנות. אהבתי את זה. מספר ימים לאחר מכן נפגשנו במסדרון, קצת צחקנו על מה שהיה והבחור הזה שדיבר בכזו התלהבות על שטויות של חשיבות אגודת הסטודנטים, גרם לי להתאהב ברצון לקחת חלק במשחק המטופש על ניצחון בבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה בשנים 2002-2003.  וכך לפתע השתנה הכל. מלהיות קבור בלימודים משעממים ועבודה נוראית, פגשתי לפתע חברים חדשים לקבוצה ('יחד', הכתומים) שנאבקתי יחד עימם בחברים חדשים שהכרתי בקבוצה היריבה ('נטו', הסגולים); נשאתי נאומים משולהבים בפני סטודנטים על חשיבות הבחירות לאגודה כשרק כמה ימים קודם לכן חשבתי שזה הדבר הכי מטומטם בעולם; התאהבתי בסטודנטית צעירה ושכנעתי אותה להצטרף לשורותינו רק כדי לזכות בעוד רגעים עימה; היא הפכה לחברה הראשונה שלי.

כשאני מסתכל לאחור על החיים שלי ועל החוויות המוזרות שצברתי מאז, אני שם את האצבע על היום הזה כיום שבו חל אצלי השינוי, היום שבו הרגשתי חי מלעשות משהו שלא רשום בשום ספר חוקים. אף אחד לא יבוא וישאל אותך "נו, כבר הצטרפת לקבוצת סטודנטים לנצח בבחירות לאגודה?" זה פשוט לא קיים בספר הציפיות החברתיות. כולם ישאלו אותך על הציונים, אבל לא על הזיונים, על המספר שהשגת בבחינה או בתלוש השכר אבל לא על התחושה לחיות.

זה היה כמו גילוי של המפץ החברתי הגדול שלחיים יש משמעות והמשמעות לא תלויה בהישגים שתתפאר בהם, אלא בדרך. היצור המוזר הזה ששמו אבי עובדיה הפך לאיש הכי חשוב בחיים שלי באותם ימים ונלחמתי למענו בחירוף נפש. הרגשתי תחושה עילאית להילחם עבור מישהו ועבור משהו שהוא לא רק מספר, מטבע, כסף. נאבקתי בשביל החברות! כך נלחמתי להפוך לנציג מועצת החוג להיסטוריה של המזרח התיכון כאילו מדובר עכשיו בבחירות לסנאט של מדינת מישיגן, והצלחתי. לצערי הקבוצה הכתומה הפסידה בבחירות לאגודה והסגולים ניצחו, מה שלווה בכאב גדול, אך החברות נותרה בעינה ובה זכינו. תודה מכל הלב אבי 🙂 ולכו לעזאזל 'נטו'.

Avi_Ovadia

חלפו מאז כבר 15 שנה. הבחירות לאגודה הרחק מאחורינו אבל המשחק נותר אותו משחק: החיים הם בית הספר הטוב ביותר כשהולכים לאיבוד בדרך אל המטרות שמכתיבה החברה.

בלוג זה ישתף בשיעורים ובחוויות שהעשירו אותי מאז ועדיין מעשירים כמעט בכל יום. התמונה מתוך בית ספר (לחיים) בעיר סיאם ריפ בקמבודיה, שם חייתי במשך שנתיים.

150962_10151726803449704_411380522_n

עידן קפון

 

 

 

 

9 thoughts

השאר תגובה