אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף. אני רוצה שתכירו את פרשות השבוע בחמשת חומשי תורה.

אני רוצה להגדיל את המודעות בקרב ישראלים לדת היהודית. מדוע? כי יש כיום שסע עמוק בין הדת היהודית לבין מה שהרבה ישראלים חושבים עליה לבין מה שאנשים יודעים עליה לבין מה שהיו חושבים לו היו מכירים קצת יותר טוב. יש כיום יותר מדי פילוג ופוליטיקה בחברה הישראלית במקום שבו לא צריך להיות דבר פרט לאהבה. היהדות אינה נחלתו של איש, גם לא של אלוהים. אין דבר כזה יהודי יותר טוב ופחות טוב; יש אדם יותר טוב ופחות טוב; ביהודי יש רק יהודי, יהיה זה חילוני, הומו, מצביע מרץ, מעריץ של הצל, גר במאה שערים או בקנטאקי. כולנו יהודים.

למעשה, כשמכירים קצת יותר לעומק, מגלים שהדת היהודית היא אוסף שיעורים נפלא. אנשים נרשמים כיום למאמנים פסיכולוגיים (או קואצ'ים "יש לי פגישה עם הקואצ'ר" כי באנגלית זה נשמע להם יותר טוב); קונים ספרים על העצמה אישית של מישהו שעשה מיליונים מלמכור לכם את הספרים; נוסעים לסדנאות שתיקה בקצה העולם כי לבקר בבית הכנסת בשפרינצק מביא הרבה פחות לייקים וגם אי אפשר לצלם שם סלפי בשבת מבלי שתחטפו מכות.

היהדות לא צבועה ולא מתחסדת. היא לא מהללת את אבותינו כמושלמים (רבאק, המילה אוננות מגיעה מאונן התנ"כי שמגלה לנו שאוננות זה לא מה שחשבתם) ובניגוד לכל מה שהגננת מלמדת אותנו אנחנו ממש לא 'עם סגולה', אלא קבוצה של מוזרים עם ניצוץ אלוהי בלב ויותר מדי קוצים בתחת. ראיתם פעם יהודי שמסוגל לשבת בשקט מבלי לריב עם כולם?

היהדות, ככלל האנושות, היא בסך הכל סוג של סמארטפון מועדף שהטבע (אלהים בגימטריה) יעשה לו איפוס אם נמשיך להרוס אותו. בבלוגים שלי אתמקד בפרשות השבוע שבתורה, חמישים וארבע במספר.

תורה באה מלשון הוראה, ועל מנת להבין איך להפעיל את הדבר הזה שנקרא אני ואנחנו, כדאי שנבין קצת מאין באנו ולאן לעזאזל אנחנו רוצים ללכת כי כפי שזה נראה כרגע, פרט ללעשות עוד כסף ולהחליף גרביים, אין לנו יותר מדי מושג.

קצת על הרקע הדתי שלי:

כמי שגדל בבית חילוני, שבו ארוחות שישי נוהלו בשעה 13:30 בדיוק פולני עם השידור החוזר של תוכנית הטלוויזיה "זהו זה" (חולצה ותקליט) כשאבא שלי היה בסטרס רציני אם לא היה אורז, כלל לא זכור לי אם אי פעם ישבנו יחד בשעת ערב למה שמכונה "ארוחת שבת", כך שכל כל תחום הדת היהודית היה די זר לי במשך שנים.

ידעתי שיום שבת הוא יום מיוחד שבו אבא שלי שוכב בתחתונים תוך שמקשיב בקשב רב לתוכנית הרדיו 'שירים ושערים'; שלושים שנה חלפו וגם ללא התוכנית זה הבילוי המועדף עליו.

img1497899484578

ידעתי שצמים ביום כיפור והחל מהמצאת הוידיאו במחצית השנייה של שנות ה-80 גם בוחרים סרטים בספרייה של צ'צ'י בחיפה על מנת לשרוד את ההדממה התקשורתית; ידעתי שבראש השנה אוכלים תפוח בדבש ושמשדרים ב-'פרפר נחמד' את הפרק עם עופרה חזה המנוחה

ידעתי שבפסח כולם נפגשים וקוראים בהגדה ושאמא שלי תיבדל לחיים ארוכים תמיד מתעקשת להמשיך ולקרוא אותה לזכר הוריה גם אחרי הארוחה אז מתוך כבוד הייתי נשאר איתה (אחד מי יודע, עד אחת בלילה אני יודע); והכי חשוב… ידעתי שכמה שאני נמוך עוד הגדילו לחתוך לי את הקטן.

20634_309146454703_4602613_n

וזהו, שם זה נגמר. בגיל 11 ההורים שלי התגרשו ומאז הקרובים לי נעלמו ובבת אחת ארוחות החג הפכו לארוחות זוגיות, אמא ואני. חגים אלו הימים הכי בודדים.

בגיל 17 למדתי שיש דבר כזה שנקרא קידוש. אבא שלי וזוגתו סוזי הזמינו אותי להצטרף אליהם יחד עם יובל ומירב, הבת של סוזי, לארוחות ימי שישי. זה לא היה ממש דתי עם החדשות ברקע ואיזו עוד תוכנית של צביקה הדר, אבל כן היה שם קידוש וקצת תחושה של משפחה. יובל זכרונו לברכה נהג לברך על היין וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי עד לתופעה הזו, שבה מישהו עומד ומברך לפני שדוחפים את המזלג לשניצל (סליחה מהתרנגולות על הימים שלא הייתי טבעוני ותודה לך יובל על ימים יפים).

לאחר שהשתחררתי מהצבא אמא שלי החלה לעבוד ברשת פתאל שהפכה לבית ראשון עבורה. נהגתי להצטרף אליה לארוחות שישי, שם משגיח הכשרות, אלי גטר, הצמיד אותי אליו באהבה גדולה עד שאמרתי לו יום אחד שאני רוצה ללמוד לקדש בעצמי. לא מתוך היותי יהודי גדול כמו מתוך רצון להוכיח שיש לי זיכרון טוב. ככה זה הדוסים האלה, יש להם שיטות.

קידוש לחיילי המוצב במילואים על גבול ירדן:

206908_6223884703_5763_n

חלפו השנים ובכל פעם שחוויתי משבר עם בחורה כלשהי ממוצא מרוקאי (החולשה שלי) הפכתי למשה רבינו ונדרתי נדרים שאם יחזיר אותה לזרועותיי אניח תפילין בכל יום עד מותי. הוא החזיר ואשכרה הנחתי עד שהבחורה ברחה שוב עם הלב שלי והתפילין עם הנדר נשכחו באיזו מגירה.

הכל השתנה כשנחתתי בעיר סיאם ריפ שבקמבודיה בגיל 36. היינו שלושה ישראלים בעיר (היה עוד אחד שלא דיבר עם אף אחד כי חייבים יהודי אחד כזה) והתחברתי עם קובי בעל מסעדה קטנה בעיר שהפכה לבית יהודי בערבי שבת. כך מתוך חברות הארנו את הנפש היהודית אחד של השני. לאחר מכן הוא עזב את העיר וביקש ממני להמשיך את המסורת. מבלי לתכנן הפכתי לרב של סיאם ריפ תוך שאני מהלך ברחובות ומחפש מטיילים יהודים להזמין אותם לארוחת שבת על מנת לשמח את קובי ביום ראשון בסיפורים על ערבי שבת במסעדה. היו אלה ימים מופלאים עם ארוחות שישי של בין 10-20 יהודים מרחבי העולם עימם הייתי ממשיך לפעמים למועדונים בסביבה. בעל כורכי הפכתי לרב של סיאם ריפ, עד כדי כך שבאחד הימים אף הופתעתי לקבל שיחה מכבוד הרב בנציון מחב"ד פנום פן שבירך אותי על תרומתי לקהילה.

1010470_10151770182979704_144826063_n

וכמאמר המשורר מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם. זה לא בא כזה בקלות אך נעלם בקלות עם סגירת המסעדה. נותרתי יהודי ללא מסגרת ואט אט עם התמזגותי בקהילה הקמבודית ועבודה בחגים ובשבת התרחקתי מהדת.

כשהגעתי להודו לא רציתי שהדבר יחזור על עצמו ונסעתי במוצאי שבת לבית חב"ד, מרחק של כשעה וחצי נסיעה בריקשות, ברכבת ובהליכה. זכרתי שזהו בית חב"ד שחווה את הפיגוע הקשה בשנת 2008 עת נרצחו בו הרב והרבנית גבריאל ורבקה הולצברג זכר קדושים לברכה, יחד עם אורחים נוספים. זו הייתה הפעם השלישית שלי אי פעם בבית חב"ד (פעם לבקר את הרב בנצי בפנום פן ופעם כשלקחתי את אמא שלי ליום הולדתה לפראג ורציתי שתחווה שבת כהלכה) כשעד כה הייתי די אנטי חב"ד בכל טיול בעולם (מה יש לי לעשות שם, מה אני דתי?). הגעתי מסריח ומיוזע לעת חשיכה שם פגשתי שליח חב"ד שהסביר לי שהרב לא נמצא. לא רציתי לשוב על עקבותיי מבלי לזכות בשיחה ושאלתי האם קיימת אולי אפשרות שישוחח עימו להסביר שלא מטייל יהודי הגיע, אלא יהודי שעובר לגור בעיר לתקופה. לאחר מספר דקות המתנה הודיע לי השליח להפתעתי כי ייקח אותי לביתו של הרב. לאחר מרחק מה של הליכה בסמטאות מומביי הוביל אותי השליח לגרם מדרגות, הצביע על דלת בית הרב ונמלט חזרה מטה, מה שהגביר את תחושתי שמדובר ברב מבוגר ונוקשה המטיל אימה על עוזריו. דפקתי על הדלת ופתח אותה כבוד הרב והסחבק ישראל קוזלובסקי, הבחור עם החיוך הכי רחב שפגשתי במומביי (וכולם שם מחייכים) כשהדבר הראשון שאמר כשסיפרתי לו שעברתי לגור בעיר הוא "נפלת על השכל, מה יש לך לעשות כאן?" או אז הבנתי שאני בדרך להפוך לחבר טוב עם חב"ד (יש להם טריקים לדוסים האלה).

2018-03-29_21.40.07

בקיצור מה שאני רוצה לספר לכם זה שכמי שגדל כמנותק מהדת והפך בשנתיים האחרונות למיני חב"דניק, המברך על כל צ'פאטי ומניח תפילין באהבה מבלי לבקש שיחזיר לי את המרוקאית, בחרתי להעניק מתנה לעולם והיא כתיבת כל פרשות השבוע מנקודת מבט של אדם לא דתי, כי בינינו קשה להבין מה הולך שם כשקוראים את התורה הזו וקשה לקום בבוקר ללכת לבית הכנסת וקשה להבין משהו מהמילמולים גם אם הולכים אפילו שמפתים אתכם באחלה דג מלוח וקשה בכלל להבין מה שלא נמצא באינסטגרם. אז מעתה אשתדל לכתוב את פרשת השבוע לחילונים, שאולי תהפוך יום אחד לספר שחייזרים יקריאו מדי שבת בחללית.

שלכם,

עידן קפון / פאפא שבת

20180919_205504-01

את התמונה הנפלאה הזו של רבי מנחם מנדל שניאורסון זצוק"ל צילמתי בבית חב"ד שבמומביי, אשר שימש לי כבית חם בין השנים 2016-2018. באופן מופלא, התמונה שרדה את הפיגוע בבית חב"ד בשנת 2008 ויצאה ללא כל שריטה, בעוד החדרים במבנה הושחתו מעשרות הכדורים שנשרקו בחלל המבנה בעת הקרב שניהלו כוחות המשטרה מול שני המרצחים מפאקיסטן.

השאר תגובה