Spread the love

[לפרשה הקודמת – תולדות]

פרשת ויצא – 11 השבטים

הפרשה השביעית בספר "בראשית" ובתורה כולה.

חלום יעקב – ספר בראשית, פרק כח, פסוקים י-כב

יעקב עוזב את באר שבע ונודד אל עבר איזור חרן על מנת לקיים את מצוות אביו, יצחק, ובקשת אמו, רבקה, לקחת לו אשה מבנות דודו, לבן. בשעת לילה עוצר יעקב ללון בדרך וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ ומשתמש באבן על מנת שתשמש לו לכר. [דבר אחד בטוח, וזה שהם היו הרבה פחות מפונקים באותם ימים.]

[מן התפילה…

על יעקב נאמר שהתקין את תפילת ערבית, ועל כן אנו קוראים בה את "שיר המעלות" היפה כל כך. "שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" נותן ביטוי לתחושת המצוקה שחש יעקב על הצרה שבה נמצא אותה עת. "עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ". התפילה מסייעת בידינו לזכור כי "מי שענה ליעקב אבינו בעת צרה הוא שיענה לנו תמיד"]

יעקב חולם, ובחלומו רואה סולם שמלאכים עולים ויורדים בו וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. והנה אלוהים ניצב על הסולם. אלוהים חוזר בפניו בחלום על ההבטחה שנתן לאברהם וליצחק לפיה יעניק לו ולצאצאיו את הארץ עליה הוא שוכב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ., שזרעו יפרוץ לכל כיווני הרוח, ימה (מערב), קדמה (מזרח), צפונה (צפון) ונגבה (דרום) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; שכל צאצאיו יושבי הארץ לדורי דורות יתברכו מברכתו וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. והן שישיב אותו לאדמה זו בכל אשר ילך, [כך שאם עזבתם את ישראל, יבוא יום ואתם או צאצאכם תחזרו כי אי אפשר באמת להתנתק מהחומוס והטחינה, מהמריבות על כדורגל ומהטוסטים שוקולד בחורף על תנורי ספירלה]. הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁרתֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶלהָאֲדָמָה הַזֹּאת

[רגע של תרבות..

סיפור החלום שימש השראה ליצירות אמנות רבות ביניהן אף לשם השיר "Stairway to heaven" המופתי של להקת לד-זפלין.

הצייר הצרפתי מארק שגאל צייר את סיפור החלום בשנת 1966. ראיתי ציורים מוצלחים הרבה יותר, אך באמנות כמו באמנות הציורים שלו נמכרים ביותר משלי.]

ההיית או חלמתי חלום? יעקב מתעורר נפעם ונחוש בדעתו כי אלוהים נגלה אליו אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי במקום שהוא לא אחר מאשר 'בית האלוהים' ו-'השער לשמיים'. אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. הוא מחליט להנציח את הרגע, ולא בסלפי, הופך את האבן למצבה ויוצק עליה שמן. הוא קורא למקום בֵּית-אֵל.

[עצירת שוליים

בטרם קרא יעקב למקום בשם 'בית-אל', שכנה שם עיר מקראית בשם "לוז".

בשנות ה-50 פיתחה ישראל הצעירה את הטיל הראשון כשהמהנדסים העניקו לו את השם "לוז". לו היו בקיאים קצת יותר בקורות יעקב לא היו מעניקים לפרוייקט שם של עיר שכל גורלה היה שישנו את שמה. הפיתוח הופסק, החל מחדש, והופסק שוב עד שהתעשייה האווירית לקחה את המושכות לידיים ושינתה את שם הטיל ל-"גבריאל". הטיל הוכנס לראשונה לפעילות מבצעית במלחמת יום הכיפורים בקרב לטקיה, שבין חילות הים של ישראל וסוריה. ספוילר, ניצחנו.]

מימין: הרמטכ"ל (1953-58) ושר הביטחון (1967-1974), משה דיין ז"ל בוחן את הטיל "לוז"

משמאל: הטיל גבריאל משוגר מספינת חיל הים הישראלי

[אצבע על המפה

בית אל של ימינו לא שוכנת על אותה נחלה שבה הניח יעקב את האבן. בית אל המקראית שוכנת כ-3 ק"מ דרום מזרחית לישוב בית אל, בתוך כפר פלסטיני בשם 'ביתין'.]

יעקב נודר נדר שאם בבוא היום יחזור בשלום מהמסע לבית אביו הוא יתן מעשר מכל מה שהעניק לו בורא עולם. וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

האבן שעל פני הבאר – ספר שמות, פרק כט, פסוקים א-יד

יעקב ממשיך במסע אל עבר חרן, ומגיע למקום שבו נתקל בשלושה עדרי צאן על רועיהם רובצים סביב באר החסומה באבן גדולה [אני הייתי חושש לחיי, אך יעקב חי בתקופה טרם צאצאיו הוגלו לפולין כשצאציהם פיתחו חרדה קיומית, אז הוא פצח עימם בשיחה הכי ישראלית שאפשר.] הוא שואל אותם מהיכן הגיעו אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וכשמגלה שמוצאם מאותו איזור של בני משפחתו, הוא שואל אותם את השאלה הכי ישראלית שאפשר… האם אתם מכירים את דוד שלי, לבן? הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר;[וכאן נולדה החפירה הישראלית לשאול כל מי שאתה פוגש אם הוא מכיר מישהו שאתה מכיר מהעיר שלו. תגיד אתה מכיר אולי את איציק ממלבורן? יש לו שם פלאפל. אולי אתה לא מזהה כי הוא קורא לעצמו אייזיק, יש לו אחלה פלאפל] והשאלה שלו פוגעת בינגו – רועי הצאן אכן מכירים את לבן וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. יעקב שואל לשלום דודו, והם משיבים ששלומו טוב. מרגע זה אף אחד כבר לא יודע איך להמשיך את השיחה, אז הבמאי של היקום מכניס לתמונה את רחל היפה.

וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶתלָבָן בֶּןנָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹםוְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִםהַצֹּאן.

יעקב מבין שעוד רגע עומדת להגיע אחת מבנות לבן שהוא מבקש לשאת לאשה. הדבר האחרון שהוא צריך זה שלושה בדואים בסביבה, אז הוא מנסה לחפף אותם. לכו רעו את הצאן לפני ש-(רחל מגיעה) היום ייגמר. וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹללֹאעֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. הרועים מבאסים אותו בתשובה  שלא יוכלו לרעות את הצאן כי הם זקוקים לעזרת רועי צאן נוספים שיגיעו ויעזרו להם להסיר את האבן הכבדה מעל פתח הבאר על מנת להשקות את המקנה לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן.. באותו רגע רחל נכנסת, בום! יעקב נכנס לאטרף, ניגש לאבן ומעיף אותה לבדו בכוחות על אנושיים כי תשוקה לבחורה זה הכח השני החזק ביותר בטבע, שני רק לאהבת אם לילדיה ולקניות בהנחה בזארה. הוא משקה את צאן דודו [סגירת מעגל יפה ליום שבו אימו, רבקה, השקתה את גמלי עבד אברהם בפרשת חיי שרה] וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶתרָחֵל, בַּתלָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶתצֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶתהָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶתצֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יעקב מגלה לה שהוא בן דודה, ורחל רצה לאביה לבשר לו על הגעת האורח, שבתורו רץ נרגש לקבל את פני יעקב וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; והם יושבים יחד חודש ימים.

[ערב של תרבות

"אל המעיין" נכתב בשנת 1935 על ידי יעקב דוד קמזון והולחן על ידי עמנואל עמירן (פוגצ'וב). השיר נחשב לאחד מהשירים העממיים המפורסמים ביותר בתרבות הארץ הישראלית, והפך למעין הימנון של המטיילים ברחבי תבל, הנוהגים להפיץ סרטונים של כפריים שרים את השיר הישראלי בעברית ובמבטא של שפתם.]

14 שנים של אפור – ספר בראשית, פרק כט, פסוקים טו-ל

לבן פותח במשפט שילווה חיילים ישראלים בעוד אלפי שנים בעתיד, וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה,

מסתבר שיעקב לא רק טחן קבב כבש חודש שלם, אלא גם עבד עבור דודו, וכעת דודו שואל אותו לתמורה עבור עמלו וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.. יעקב בחור נבון. במשך חודש ימים הוא בחן את בנות לבן: רחל היפהפיה ולאה המבוגרת רכת העיניים, שזו דרכה הנימוסית של התורה להגיד שהיא לא להיט. וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. יעקב בוחר את הבחירה האנושית הטבעית והלא צבועה בבחורה היפה יותר, אליה פיתח רגשות אהבה וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; ומציע לדודו שמשכורתו תהיה רחל תמורת שבע שנות עבודה (אפילו שהיה יכול לקחת את לאה בשעתיים). רגע רגע רגע, שבע שנים??? למה כל כך הרבה זמן??? ייתכן שהתורה לא מפרטת לגבי פרטי המשא ומתן הארוך והמייגע שהתנהל בין הדוד לבין אחיינו לגבי משך התקופה, או שיעקב פשוט זוכר שיש איזה ג'ינג'י בריון שמחכה להרוג אותו ומעדיף להמתין עוד קצת במחנה המשפחה.

ממולח, הוא היתל בשעתו באחיו הגס ובאביו הסומא, והנה כעת נזהר שבעתיים מדודו המחוכם. הוא מגדיר את תנאי העסקה במפורש: וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.  אני רוצה את רחל, אבל אני מכיר אותך דוד ממולח, אל תביא לי רחל אחרת מהשוק; אני רוצה את רחל בתך בְּרָחֵל בִּתְּךָ, אבל אני מכיר אותך דוד ממולח, אל תשנה את שמותיהן; אני רוצה את הבת הקטנה! הַקְּטַנָּה בוא תחתום.

[עצירת שוליים

מכאן מקור הביטוי המשפטי "ברחל בתך הקטנה" שמשמעותו לתת ביטוי כתוב ומפורש לרוח העסקאות שנאמרות בעל-פה. תודה ללבן ויעקב על שהמציאו את הצורך היקר בעורכי דין מסחריים.]

חתימת הסכם שלום בין ישראל לאיחוד האמירויות בבברכת ארה"ב ביום 15 לספטמבר 2020 (Photo by SAUL LOEB / AFP)

לא ברורה מידת ההסכמה המפורשת של לבן, אך העסקה יצאה לדרכה. וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי וכך יעקב עובד את לבן ללא שכר במשך שבע שנים, רבאק שבע שנים! מהילדות אני לא משתחרר מתחושת העינוי שאני חש מהסיפור הזה. לקום כל בוקר במשך שנים, לעבוד, לישון וחוזר חלילה תוך שאתה מביט במושא תשוקתך, לא יכול לגעת בה, ואפילו לא להציץ בשעון להבין מתי הסיוט ייגמר כי עוד לא המציאו את השעון. אולי בגלל זה הוא החזיק מעמד. התורה נותנת לנו הסבר מקסים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

[ברוח התקופה…

בפרשת 'חיי שרה', כאשר רבקה עזבה את בית אביה לא ברור אם היא קיבלה נדוניה לרגל נישואיה המתוכננים. בהנחה שהיא לא קיבלה… על פי חוקי חמורבי שהיו נהוגים באותה עת, אשה שלא קיבלה נדוניה מאביה לרגל נישואיה, הרי שהיא זכאית לחלק שווה בירושת המטלטלין של אביה. על כן, לאחר מות האב בתואל, היה על לבן לתת חצי מהצאן לרבקה, אך הקשר ביניהם ניתק עם מעברה להתגורר בכנען. כעת עם הגעת בנה, יעקב, הרי שהוא זכאי לחלק זה בשם אימו, כך שאם נכון הדבר שרבקה לא קיבלה נדוניה הרי שלבן רימה את יעקב בהסתירו את זכאותו לחלק בירושת סבו.]

חלפו השנים ביעף (מהם חיים של אדם אם ניתן לכמת שבע שנות עבודה בפסוק אחד?). יעקב דורש את תמורתו ולבן עורך חתונה גדולה, אך מרמה את אחיינו ולא מוסר לו את רחל, אלא את אחותה הבכורה וכן מעניק לבתו כמתנה את שפחתו, זִלְפָּה. כגודל שמחתו של יעקב, כך גדולה היא האכזבה, להתעורר בבוקר ולגלות לחרדתו שנשא לאשה את לאה. איך זה ייתכן? כנראה באותם הימים, כבקהילות מאד דתיות בימינו, הכלה נעטפה כולה, כך שפניה נותרו נסתרות.

יעקב רץ ללבן להבין מדוע רימה אותו ולבן, במקום להשיב לו Karma is a bitch על שרימה את אחיו ואת אביו, וזו דרכו של עולם להשיב לו באותה מטבע, מסביר לו שלא נהוג לשאת את הצעירה לפני הבכורה, או במילים אחרות "כי בא לי". וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹאיֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּלָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה.

[הערת שוליים

בשנת 1982 הוציא הזמר האמן המלחין והיוצר שמוליק קראוס ז"ל את אלבומו "איך שגלגל מסתובב" שנפתח בשיר הנושא את שם האלבום, אותו הלחין יענקלה רוטבליט.]

דון White מציע ליעקב הצעה שלא יוכל לסרב לה, בוא תעבוד עוד שבע שנים ותקבל את רחל, מושא תשוקתך מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.. (ועל זה נאמר בימינו…. הקול קול יעקב וכל הבאסה)

יעקב, אולי שעל מנת שלא לפגוע בכבוד מי מהאחיות, ואולי מתוך לית ברירה, מסכים ועובד עוד שבע שנים, עד שזוכה לקבל מלבן את רחל לאשה. וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה שגם מעניק לבתו כמתנה את שפחתו בִּלְהָה. וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה? אז זהו, שלא.

[עצירת שוליים

בשירו של אריק לביא "למה לא אמרת לי" כתובה השורה "למה לא סיפרת שאחותך יפה ממך יפה ממך" שאיני סבור שקשורה לסיפור יעקב ולבן, אך היא גורמת לי לחשוב על לאה שסבלה מחוסר הערכה על לא עוול בכפה וכן על חיילת צה"ל בדימוס ימית בר-כליפא מטבריה שכרכרתי סביבה נואשות בשלהי שנות ה-90 מבלי לקטוף כל פרי, תוך שיום אחד נפוצו שמועות שאחותה יפה ממנה, אך לי זה לא שינה כי הייתי מאוהב]

עשרת השבטים1 – ספר בראשית, פרק כט, פסוקים לא-לה

אלוהים מתערב בסיפור הטראגי ומעניק ללאה רחם פוריה בעוד מעקר את רחל הצעירה (בדומה לשרה ולרבקה, רמז מטרים לכך שמרחל יצמח מנהיג לדורות הבאים). וַיַּרְא יְהוָה כִּישְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶתרַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה.

לאה פגועה עד עמקי נשמתה. מה היה חטאה שאביה נאלץ להסתיר את זהותה ביום חתונתה? ולא זו בלבד, אלא שהבעל כל כך נחרד מ-"יופיה" שהחליט לעבוד עוד שבע שנים רק כדי לא להיות תקוע איתה. מה היא אשמה? היא לא. אז היא מנציחה את עלבונה בשמות הבנים לכל הדורות הבאים:

  • ראובן, על שום שראה אלוהים בעוני שלי ונתן לי בן. כִּירָאָה יְהוָה בְּעָנְיִיכִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
  • שמעון, על שום שמע אלוהים שאני שנואה. שָׁמַע יְהוָה כִּישְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּןלִי גַּםאֶתזֶה
  • לוי, על שום שבעלי סוף סוף גילה שאני קיימת ונלווה אליי ללידה. עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּייָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים;

וואו, אשה פולניה עוד לפני שגילו את פולין! כאן היא נרגעת. אמא מוקפת אהבת בנים.

  • יהודה, כי אני רוצה לעצור רגע ולהודות לאלוהים. הַפַּעַם אוֹדֶה אֶתיְהוָה

עשרת השבטים2 + בת – ספר בראשית, פרק ל, פסוקים א-כד

בשל עקרותה, מתקנאת רחל באחותה ומפצירה ביעקב להביא עימה בנים, אחרת טוב מותה מחיים. הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. יעקב כגבר טיפוסי משנה את כל ההתנהגות שלו אחרי שכבש את הבחורה. פתאום אין לו כח לא להעיף בשבילה אבנים מהבאר, ולא לעבוד בשבילה שבע שנים וגם לא לשמוע אותה, אז הוא לפתע גוער ברחל בשל חוסר יכולתו לשנות את המצב. הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁרמָנַע מִמֵּךְ, פְּרִיבָטֶן אני לא אלוהים, אם יש לך תלונות פני אליו! או במילים אחרות אם את מחזירה אותי בזמן יש מצב שבמקום לעבוד בשבילך שבע שנים הייתי טס לווגאס. רחל מציעה חלופה, שיעקב יפרה את שפחתה, בלהה, שתלד על ברכיה וכך היא תזכה לגדלו ולהמשכיות ממנו. וְתֵלֵד, עַלבִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַםאָנֹכִי, מִמֶּנָּה.

[עצירת שוליים

המילה "בן" בעברית נגזרת מלשון בניין. ההורים נבנים מהמשכיות ילדיהם. מה שמלמד שבהיותי חשוך ילדים או שאני גר כרגע בצריף, או בדירת גן.]

יעקב נענה לבקשתה ומפרה את בלהה שנותנת בן. כה מאושרים בני הזוג מהפיתרון, שיעקב מפרה את בלהה בשנית. רחל מנציחה את אושרה והרקע להבאת הילדים לעולם בשמות הבאים:

  • דן, על שום שדן אותה אלוהים ושמע בקולה. דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּןלִי בֵּן;
  • נפתלי, על שום נפתולי התחרות עם אחותה נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִםאֲחֹתִי;

חשבתי שכאן יסתיים הסיפור. יעקב נשא לנשים את שתי האחיות, יש לו ארבעה בנים מהאחת ושני בנים מהשנייה. הכל טוב ויפה, אז זהו שלא. לאה, שכבר יש לה יותר בנים מרחל התקנאה בה והחליטה שגם היא תיתן את שפחתה, זלפה, ליעקב על מנת שיפרה אותה. מישהו חשב לשאול את דעת השפחות? וביום האלפיים נבראו זכויות האשה (עוד לא הגענו לשם).

זלפה נכנסת להריון פעמיים ויולדת שני בנים. לאה, בגישה הרבה יותר חיובית, לשם שינוי, מעניקה להם את השמות:

  • גד, באופן רשמי על שום שבאה שמחה לעולם (בא גד), ובאופן פחות רשמי היא  שולחת כאן עקיצה. בגד (בָּא גָד).
  • אשר, הן על שום אושרה האישי והן על שום האושר הכי גדול שאשה יכולה לבקש, לסתום את הפה לחברות שלה על זה שאין לה ילדים. בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת;

ומכאן התחרות בין האחיות מעבירה אותן על דעתן. יום אחד מגיע ראובן מהשדה כשדודאים בידיו עבור אימו לאה (עד שלמדתי את הפרשה חשבתי לתומי שדודאים זה כינוי לזוג גייז מבוגרים), הילד החמוד מביא פרחים לאמא שלו. רחל, לא מבין מה עובר עליה, רוצה לקבל את הפרחים. לאה לא נשארת חייבת וממהרת לשלוף וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; ובעברית מודרנית 'עופי למקום שלך לפני שאני עפה עלייך.' רחל מציעה לה עסקה: תני לי מהפרחים ואדאג שיעקב יבלה איתך הלילה כי בינינו אחותי, עם גוף כמו שלי, הוא כבר לא זוכר איך קוראים לך). לאה מתלהבת מהרעיון, קחי כמה פרחים שאת רק רוצה. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. זה המקרה היחיד שאני מכיר שבו אשה משלמת על מנת שבעלה ישכב איתה, מה ששוב מוכיח את גאוניותו של יעקב.

[מן הרשתות…

בשנת 2015 סערו הרשתות החברתיות (לשעה קלה עד לידיעה הבאה) מהידיעה על הזאר חיידרי, צעיר פקיסטני בן 23 שהפך לגיבור במדינה המוסלמית לאחר שהחליט לשאת שתי נשים: האחת בת 28 ששידכו לו, והשנייה בת ה-23 אותה אהב. החוק בפקיסטן מתיר לשאת עד 4 נשים. אני מותיר לכם לנחש מי זו מי בתמונה]

לאה נכנסת להריון פעמיים ויולדת שני בנים:

  • יששכר, על שום שקבלה את שכרה עבור שנתנה את שפחתה לבעלה. נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; כלומר, אם קוראים לכם יששכר, או קיצור כלשהו, שיהיה לכם בהצלחה להסביר לתיירים את מקור השם.
  • זבולון, על שום שזיבל אותה בעלה, והרי הסבר מצוין מדוע השם הזה נעלם מהעולם זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב–הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי;

ופתאום בלי הכנה, התורה מספרת על לידת בת.

  • דינה, ושמה לא מוסבר וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶתשְׁמָהּ, דִּינָה.

המצלמה עוברת לרחל והיא יולדת בן. רגע רגע רגע, היא לא עקרה? הבמאי של היקום החליט לברך אותה על שום שהתמידה בתפילותיה (כפי שבירך את רבקה כשנענה לתפילות יצחק). וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ.

  • יוסף. תחילה מציינת רחל כי שמו ניתן לו על שום ש-אָסַף אֱלֹהִים אֶתחֶרְפָּתִי. עם זאת לתורה חשוב להדגיש כי מקור השם הוא על שום שהבמאי הוסיף לה בן. וַתִּקְרָא אֶתשְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹריֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר. שנים של עקרות הביאו להולדת נסיך מצרים לעתיד ומושיע בני יעקב מרעב. כי השאלה היא לא מתי ילדת, או כמה ילדים יש לך, אלא את מי אתה מביא לעולם.

שתיקת הכבשים – ספר בראשית, פרק ל, פסוקים כה-מג

יעקב מחליט שהגיע הזמן לחזור הביתה. הוא הגיע בודד וחסר כל, ואילו כעת הוא נשוי לשתי נשים, יש לו 11 בנים ובת אחת, אין ווצאפ ואימיילים, הגיע הזמן לבשר למשפחה שהוא קיים את המצווה. לבן, שזכה לברכה גדולה בתקופת יעקב, לא רוצה לוותר עליו ומבקש ממנו לנקוב בשכר תמורת הישארותו.

יעקב חושב על ההצעה ומשיב שאינו חפץ בכסף, אלא מבקש לקבל כל שה בעל נקודות חומות ועז בעל כתמים בשלל צבעים. כלומר, מבקש לקבל את הצאן הצבעוני הפחות יוקרתי. הָסֵר מִשָּׁם כָּלשֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָלשֶׂהחוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי.

[מגדיר כבשים ועיזים

נָקֹד = עם נקודות בכל גופו

טָלוּא = שחור עם טלאים לבנים גדולים.

חוּם = בצבע חום (כבשים בלבד)]

כך נוצרו שני מקנים, המקנה הגדול של לבן (בניהול יעקב) של כבשים לבנות ועיזים שחורות, ומקנה קטן יותר של יעקב שמנה כבשים צבעוניות עם כתמים חומים ועזים מנומרות. נקבעה הפרדה מוחלטת בין המקנים על מנת למנוע הכלאות. לבן בטוח שמהצאן שלו יוולדו רק כבשים לבנות או עיזים שחורות כך שיעקב ירעה את הצאן בחינם.

כאן נכנס יעקב לפעולה במאמץ ושקידה על מנת להרבות את כמות הכבשים החומות והעיזים המנוקדות.

וַיִּקַּחלוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַחוְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹתמַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַלהַמַּקְלוֹת. וַיַּצֵּג, אֶתהַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִםאֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.  וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶלהַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים; וְהָיָה, בְּכָליַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶתהַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן, בָּרְהָטִיםלְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת.

צריך וטרינר מקראי להבין מה הלך כאן, ומכיוון שאין בנמצא, נדרשתי לקריאה מקיפה בנושא על מנת להבין את פשר מעשיו. התורה מספרת לנו באריכות שיעקב נעזר במקלות מנומרים לטבול את מקור המים של המקנה על מנת שיוולדו יותר כבשים ועזים בעלי צבע מטולא. נשאלת השאלה מדוע התורה מעניקה הסבר כה ארוך לנס אלוהי? הרי ניתן היה להסתפק בכך שאלוהים בירך את המקנה ויעקב זכה שהטלאים יוולדו בצבע לא אחיד. מה ההגיון? להלן ההסבר המדעי והחברתי להרחבה של התורה:

באותה התקופה הייתה סברה שצבע השה / הגדי מושפע מהצבעים שרואים הוריו בעת פעולת ההתעברות ועל כן נראה לכאורה למתבונן מהצד שיעקב נעזר במקלות מנומרים על מנת לייחם את הצאן של לבן. הייתה זו פעולת הטעיה של יהודי חכם ומחוכם. ביודעו שלבן בטוח שזו עסקה בטוחה, השימוש במקל המנומר נועד אך ורק לצורך הטעיה על מנת שלבן יחשוב שיעקב מתאמץ לשווא.

בפועל, יעקב הקדים את מדע הגנטיקה ב-3500 שנה. הוא ביצע על המקנה ניסוי ותעייה ביולוגי במשך 6 שנים כדי לזהות אלו מהכבשים ומהעיזים מחזיקים בגן תורשה דומיננטי ואלו מהם מחזיקים בגן תורשה נשלט. יש להבין כי הדרך היחידה לקבל כבש צבעוני משני הורים לבנים לחלוטין היא לזווג בין שני כבשים לבנים בעלי גן צבע נשלט (אותו דבר לגבי עיזים שחורות). יעקב, אולי לא הכיר את משמעות המילה גן, אך הבין שעליו לזווג בין הכבשים פעמים רבות עד שיאתר את אלו שבעלי גן נשלט, כך שהזיווג שלהם יוליד צאצאים מטולאים עליהם שמר כגרעין רבייה.

יעקב מצליח בענק כסבו במצרים וכאביו בגרר לפניו (הוכחה לכך שכבר בימי קדם ישראלים עשו יותר כסף בגולה) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

[ערוץ הטבע…

הבריטים לקחו את הניסוי המדעי של יעקב יותר רחוק ובהקצנה והמציאו במאה ה-17 זן חדש של כבשים מנוקדים בעלי 4 קרניים! לזן זה ניתן השם "כבש יעקב"]

שחור ולבן – ספר בראשית, פרק לא, פסוקים א-טז

התעשרותו של יעקב מעכירה את האווירה. בני לבן מתחילים לדבר על כך שיעקב התעשר על חשבון גב אביהם. גם יחסו של לבן כלפי יעקב משתנה (בניגוד ליחס הנפלא שזכה לו כאשר נוצל ונלעג בעת החתונה עם לאה). אלוהים אומר ליעקב שיחזור אל ארץ אבותיו והוא ישמור עליו (וגם די בהגיון בסיסי כדי להבין שצריך להתקפל). וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶליַעֲקֹב, שׁוּב אֶלאֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ.

יעקב קורא לרחל ולאה, חושף בפניהן את תחושותיו וכאן אנו מגלים שלבן לא היה הוגן עימו בתקופת עסקת הכבשים, כיוון ששינה את תנאי העסקה בכל פעם מחדש, בעוד מברך את אלוהים ששמר עליו וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי.. מה קרה שם? מרגע שלבן חזה בהתגברות לידות הטלאים המטולאים הוא שינה את תנאי העסקה. פעם אמר ששכרו של יעקב יהיה רק אלו שיוולדו עם נקודות, אז אלוהים בירך את המקנה כך שנולדו נקודים; אז שינה לבן את תנאי העסקה וקבע ששכרו של יעקב יהיה רק העקודים (נקודות לבנות ברגליהם), אז אלוהים בירך אותו בעקודים; וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַלהַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים

[תוספת למגדיר הכבשים והעיזים

עֲקֻדִּים = נקודות לבנות ברגליהם

בְרֻדִּים = קו לבן המקיף את גופם]

אנו לומדים שיעקב מייחס את התעשרותו והצלחתו לבורא עולם, ולא למאמץ הרב שהפגין, לדבקותו במטרה, או לחוכמה הרבה שניחן בה. זו עדות ליראת שמיים ולאמונה מלאה.

[עצירה בשוליים

מסופר על תלמיד חכם שהגיע להקשיב לפרשת השבוע וביקש ללמוד אודות יעקב ולבן. שאל התלמיד את המלמד "מה זה עקודים, נקודים וברודים?" והלה השיב בו במקום "מה זאת אומרת? זה עקודים, נקודים וברודים!" תוך שמדגיש היטב את המילים. התעקש התלמיד ושאל את השאלה מחדש, תוך שהמלמד עונה את אותה התשובה קצת יותר לאט וביתר הדגשה. כך חזר הדבר מספר פעמים עד שהבין המלמד שלפניו תלמיד עקשן שלא עומד לוותר ואין הדבר עומד להיגמר. אמר לו המלמד "מה זה עקודים, נקודים וברודים? איני יודע, אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך, יעקב אבינו עשה מזה הרבה כסף."]

יעקב מגלה לנשותיו שמלאך אלוהים נגלה אליו, וקרא לו לשוב לארץ מולדתו. רחל ולאה משתפות בתחושותיהן כי גם הן מרגישות מרומות וזרות בבית אביהן הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ; וַיֹּאכַל גַּםאָכוֹל, אֶתכַּסְפֵּנוּ. אכל לנו את הכסף!וקוראות לו לפעול במצוות האל.

הבריחה – ספר בראשית, פרק לא, פסוקים יז-לז

בזמן שיעקב אורז מזוודות, רחל מתגנבת וגונבת את התרפים של אביה וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. פסלי אלילים בצורת ראש אדם, וייתכן שדובר בגולגלות שנעשה בהן שימוש לחיזוי עתידות. על יעקב נאמר שגנב את ליבו של לבן. הכיצד? בכך שיצא לדרך עם בנותיו ועם המקנה אשר צבר בעמל רב, מבלי לומר לו דבר. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶתלֵב לָבָן הָאֲרַמִּיעַלבְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא.

לבן יוצא לרדוף אחרי יעקב ומשיג אותו בְּהַר הַגִּלְעָד.  וַיִּקַּח אֶתאֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד. 

[עצירת שוליים

לא ברור מיקומו המדויק של הר הגלעד. הגלעד הוא איזור שבעבר הירדן המזרחי.]

רגע לפני שלבן מנחית ליעקב מצ'טה בראש, אלוהים נגלה אל לבן בחלום ומזהיר אותו פן יאונה ליעקב רע. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב–מִטּוֹב עַד-רָע למיטב ידיעתי זו הפעם היחידה שבה נגלה אלוהים בתורה אל מי שאינו יהודי. ייתכן שלבן נפעם מהחלום ומחפש כיצד לפרוק את תסכולו כי התורה מביאה בפנינו את הציטוט התמוה הבא וְלָבָן תָּקַע אֶתאֶחָיו, בְּהַר הַגִּלְעָד. אני מעדיף להימנע מלפרש את המשמעות.

לבן מעמת את יעקב אל מול מעשיו: על כך שפגע בכבודו כשברח, בעוד לבן היה עורך עבורו מסיבת פרידה  (ייתכן שהיה נפרד מראשו) וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר מבלי לאפשר לו להיפרד מנכדיו ומבנותיו וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי, לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי ועל שגנב את אליליו לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת-אֱלֹהָי., ועם זאת מתוודה שאלוהים הזהיר אותו שלא לפגוע בו. הוא שואל לפשר הסיבה למעשיו ויעקב מתוודה בכנות שחשש מפניו, כִּי יָרֵאתִיכִּי אָמַרְתִּי, פֶּןתִּגְזֹל אֶתבְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי אך מכחיש כל קשר לגניבת האלילים. יעקב לא יודע שרחל גנבה אותם.

לבן עובר בין האוהלים בחיפוש אחר התרפים. רחל מחביאה אותם בכר הגמל ויושבת עליהם. היא מתנצלת בפני אביה שלא יכולה לקום לכבודו ושולפת את קלף המחזור החודשי שמנצח כל גבר מאז ומעולם אַליִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּידֶרֶךְ נָשִׁים לִי; מעתה אל נא אמרי שאת במחזור, אמרי כי דרך נשים לך. לבן אוכל את הלוקש.

[עצירת שוליים

ציור נפלא של הצייר האיטלקי ג'יואבני בטיסטה טייפולו מהמאה ה-18 מציג את המקרה. אמנם כל הדמויות נראות לי כמו נוצרים אוסטרים, אבל הרעיון יפה. אין לי מושג באיזו גלרייה מוצגת התמונה, אבל אפשר פשוט לחסוך זמן וכסף ולצפות בה כאן או ברחבי גוגל]

ציור משנת 1726-1728 של הצייר ג'יובאני באטיסטה טיפולו המתאר את לבן מחפש אחר התרפים

משלא מצא לבן את התרפים, יעקב מתפוצץ עליו וַיִּחַר לְיַעֲקֹב, וַיָּרֶב בְּלָבָן; או כמו שנאמר: ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. הוא נותן דרור לכל אשר ישב על ליבו. עשרים שנה עבדתי אותך, ארבע עשרה עבור הבנות ושש עבור הצאן כשאתה בכל פעם משנה את חוקי המשחק. לבן מרגיע את יעקב. נשותיך הן בנותיי, וילדיך הם נכדיי והצאן הינו הצאן שלי. בוא נכרות ברית. יעקב מורה לאחיו, כנראה הכוונה לחבריו או לאחיו של לבן, ללקט אבנים ולבנות גלעד לציון הברית. הם אוכלים על ערימת האבנים. לבן קורא לה בשם אחד, ויעקב באחר. וַיִּקְרָאלוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד

[עצירת שוליים

בשנת 1962 התקיים סימפוזיון הפיסול הראשון בארץ ישראל אליו הוזמנו אמני פיסול מרחבי תבל. המקום שנבחר היה מצפה רמון והשם שניתן לאירוע היה יְגַר שָׂהֲדוּתָא לציון האירוע יחד עם הברית שבין העמים.]

סוף דבר – ספר בראשית, פרק לב, פסוקים א-ג

לבן מתעורר בבוקר, נושק לבנותיו, נפרד מהן ויוצא לדרכו. יעקב ממשיך אף הוא בדרך ופוגש מלאכים בדרכו. על כן קורא למקום מַחֲנָיִם, על שום מחנה אלוהים הוא.

[עצירת שוליים

קיבוץ מחניים שבסמוך לראש פינה אינו המקום שבו פגש יעקב במלאכים. יעקב פגשם בעבר הירדן המזרחי בערך באמצע הדרך שבין ים המלח לכנרת. לימים שימש המקום כמפלט עבור דוד המלך בעת שברח מפני בנו אבשלום.]

עידן קפון

[לפרשה הבאה – וישלח]

השאר תגובה