Spread the love

[לפרשה הקודמת – ויגש]

פרשת ויחי

הפרשה השנים עשר בתורה והאחרונה לספר בראשית (כמה סמלי שמספר הפרשות בספר בראשית מונה 12, כמספר שבטי ישראל)

פרידה – ספר בראשית, פרק מז, פסוקים כח-לא

יעקב חי במשך שבע עשרה שנה במצרים (אותו מספר שנים בו חי יוסף עם יעקב עד שנמכר לעבדות בפרשת "וישב"), הוא בן מאה ארבעים ושבע שנים וחש כי מותו קרב. הוא קורא ליוסף מבקש ממנו לשים יד תחת ירכו (בדיוק כפי שאברהם ביקש מאליעזר לעשות בפרשת "חיי שרה" על מנת שישבע שבנו יצחק לא ישא אשה מבנות כמען) אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי ומבקשו להישבע כי יקבור אותו בארץ ישראל. יוסף נשבע ולראשונה מעניק לו יעקב כבוד מלכות וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה.

ברכת הבנים – ספר בראשית, פרק מח

ליוסף מסופר כי אביו חולה והוא לוקח את שני בניו, מנשה ואפרים, לראותו. כששומע יעקב שיוסף בדרכו לבקרו הוא מתחזק (ומכאן מקור מצוות ביקור חולים, שבכוחה לחזק את החולה) ומתיישב על המיטה (ומכאן מקור ההלכה לחלוק כבוד למלכות).

החוק בתאילנד מחייב את כולם להשתחוות בפני המלך ראמה ה-10 (גם את אשתו המיועדת, כפי שניתן לראות בתמונה מתוך טקס החתונה)

יעקב מספר ליוסף שאלוהים בירכו בלוז (בית אל, המקום בו חלם על 'סולם יעקב' בפרשת "ויצא") להרבות ולהפרות את זרעו וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ–אֲחֻזַּת עוֹלָם. כן מוסיף שבני יוסף שנולדו בטרם הגיע יעקב למצרים הם כבניו שלו אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה–כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי (ניתן להבחין בכך שיעקב מציין את אפרים לפני מנשה הבכור), ובני יוסף לאחר הגעתו למצרים יהיו לבני יוסף בלבד וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ (שוב מוכיח לנו את בקיאותו המשפטית בכיסוי כל הפרצות בעסקה). עוד מספר על רחל שמתה בדרכם אפרתה ונקברה בבית לחם (כמסופר בפרשת "וישלח").

[עצירת שוליים

מדוע בוחר יעקב בשני בניו ראובן ושמעון דווקא כדוגמא?

ראובן הוא בכור הבנים ושמעון הבן השני. יעקב רומז שאפרים ומנשה נחשבים בעיניו לבנים הראשונים על שום שראובן ושמעון כשלו בהתנהגותם. אם נוסיף ונבחן את שמם בגימטריה נקבל כי 'אפרים' (331) 'ומנשה' (401) יחדיו = 732; 'ראובן' (259) 'ושמעון' (472) יחדיו = 731; כראובן ושמעון, כלומר בקירוב.

המשמעות היא שאפרים ומנשה יקבלו נחלה בארץ כנען במקום אביהם; כך מתחלקת נחלת ארץ כנען בין 13 שבטים. לבסוף לוי לא קיבל נחלה, אלא 48 ערים שונות, וכך הארץ חולקה בין 12 שבטי ישראל.]

ישראל מבחין בנערים שהביא יוסף ושואל לזהותם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. יוסף מושיב שאלו שני בניו ומבקש מאביו שיברכם. האב זקן מאד, עיניו כבדו מלראות (כתיאור אביו יצחק בפרשת תולדות), הבנים מתקרבים אליו והוא מחבקם ומנשקם. יעקב מציין את שמחתו שלא פילל לראות שוב את בנו, והנה הוא זוכה לראות גם אותו וגם את בניו. הבנים משתחווים בפני הסב. יוסף, שיודע שאביו מתקשה לראות, אוחז בשני ילדיו כך שמנשה הבכור יהיה מימין ליעקב ואפרים הצעיר לשמאלו ומגיש אותם לאביו וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. יעקב משכל את שני ידיו, כך שידו הימנית על ראש אפרים ואילו השמאלית על ראש מנשה ומברך את יוסף, שאלוהים הרועה והמלאך הגואל יברכו את בניו הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי ויעניקו להם את הברכה על הארץ.

יוסף לא שבע רצון משיכול הידיים ומנסה להזיז בכח את זרוע אביו כך שכף ידו הימנית תונח על ראשו של מנשה וקורא לישראל לעשות כן לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.. יעקב מסרב ואומר ליוסף בישירות שגם מנשה יגדל ויהיה לעם גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל, אך אפרים יהיה גדול ממנו אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. ישראל מברך שוב יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה ומעניק לאפרים את הבכורה.

[ומכאן מקור המנהג "ברכת הבנים" שבה אבות מברכים את בניהם בברכה יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה בתום הקידוש בליל שבת, כשאת הבנות מברכים בשם אמהותינו  יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה.]

ישראל מבטיח שלאחר מותו אלוהים יהיה עימהם, יוציא אותם ממצרים וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. יעקב מסיים בהצהרה שכך יזכה יוסף בחלק אחד יותר מלאחיו מהאדמה אשר תילקח בכח מהאמורים.

ציור של רמבראנדט משנת 1656 המתאר את ברכת יעקב לאפרים ומנשה (יעקב, אשתו ובניו מתוארים כצפון אירופאים מדי לטעמי)

[מדוע בחר יעקב לברך את ילדי יוסף דווקא?

יוסף חזק מכל אחיו; יעקב זכר את חלום השמש, הירח והכוכבים וייתכן מאד שחשש שלאחר מותו יהפוך יוסף למלך על אחיו. כך גם ביקש לחבל בתוכניתו ולהבטיח את עוצמת ההמשכיות דרך כל צאצאיו.]

ברכות הבנים – ספר בראשית, פרק מט – פסוקים א-כח

יעקב קורא לבניו לפני שנאסף אל אבותיו ומעניק להם את ברכתו/ביקורתו.

–יעקב מברך תחילה את בני לאה —

ראובן (הבכור, בן לאה)

בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז.  ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה

בכורו, כוחו וראשית אונו, קל דעת, מקדים מעשה למחשבה כמים המהירים לזרום ממקום למקום, ללא יתרון על אחיו. יעקב מזכיר שראובן שכב עם פילגש אביו (מדובר בבלהה, כמתואר בפרשת "וישלח" כשהמפרשים מסבירים שראובן לא שכב עימה, אלא הוציא את מיטתה מאוהל אביו והחליף במיטת אמו לאה) וחילל את כבודו של יעקב.

[יעקב נוטל את הבכורה מראובן ומעביר אותה ליוסף. הכיצד? כפי שהבכור זכאי לחלק כפול בירושה, כך שני בניו של יוסף מתווספים למנין השבטים וכך יוסף יזכה, דרך צאצאיו, בשתי נחלות במקום באחת בלבד. לימים, נחלת ראובן נבלעה בממלכת יהודה.]

שמעון ולוי (הבנים השני והשלישי, בני לאה)

אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.  ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.  ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

אין במעשיהם גבורה בעיני יעקב. הם בחרו באלימות, דרכו של עשיו, כשלא משלו בכעסם והרגו רבים מאנשי שכם כשנקמו את אונס דינה בפרשת "וישלח". זו אינה דרכה של התורה. מבקש שלא ישאו את שמו בבואם לבקש עצה או כשישאו דבריהם בקהל (וכך אכן קרה לעתיד לבוא בפרשת קרח, כשקורח משבט לוי מוזכר וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י מבלי לציין את שמו של יעקב. יפזר אותם בין יתר שבטי ישראל. [ואכן שבט לוי לא קיבל נחלה בכנען וכל נחלתו של שמעון נבלעה בסופו של דבר בתוך שטחי ממלכת יהודה.]

יהודה (הבן הרביעי, בן לאה)

אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.  ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.  יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.  יב חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב.

זוכה לברכה הגדולה מבין אחיו. אחיך יודו וישתחוו לך. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ רמיזה שממנו יצמח המלך על בני ישראל (דוד). מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ יעקב משחק עם מילותיו שלו לבניו ורומז על הבשורה שמסרו לו בעת שנודע לו לראשונה דבר אובדנו של יוסף "חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף" לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. ברכת השלטון ניתנה לו עד בוא המשיח.

זבולון (הבן העשירי, בן לאה)

לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּןוְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן. 

יתפרנס ממסחר בין עמים וארצות.

ישככר (הבן התשיעי, בן לאה)

חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.  טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד.

נושא משא תורה.

[הערת שוליים

יששכר נולד לפני זבולון, אך סדר ברכותיהם הפוך. זו רמיזה לכך שפרנסה טובה נועדה על מנת שהזוכה בה המקדיש עצמו לפרנסה יתמוך באחיו המקדיש עצמו ללימוד התורה, ובכך שניהם יהיו שותפים גם בשכר של העולם הזה וגם בשכר של העולם הבא.]

–יעקב מברך כעת את בכורי השפחות, בלהה (רחל) וזלפה (לאה)–

דן (הבן החמישי, בכור בלהה שפחת רחל)

נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר. יח לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה.

גורלו להרוג את האומות (משבט דן יצא שמשון הגיבור).

גד (הבן השביעי, בכור זלפה שפחת לאה)

 גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב.

בעל צבאות.

— יעקב ממשיך לברך את בני השפחות אך מזכיר את אשר לפני נפתלי–

אשר (הבן השמיני, בן זלפה שפחת לאה)

שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ. זיתים מרובים בחלקו, רמז לשפע ועושר.

נפתלי (הבן השישי, בן בלהה שפחת רחל)

אַיָּלָה שְׁלֻחָה–הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר. מחלקו ייצאו פירות לשובעה [בקעת גינוסר, צפונית מערבית לכנרת].

–יעקב מברך כעת את בני רחל–

יוסף (הבן האחד עשר, בכור רחל)

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.  כג וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים.  כד וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.  כה מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם.  כו בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.

ליוסף מקדיש ברכה מיוחדת שבה סוקר את קורותיו.

בנימין (בן הזקונים, בן רחל)

זְאֵב יִטְרָף. בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל. יצמחו ממנו מנהיגים בתקופות שונות.

פרידה – ספר בראשית, פרק מט – פסוקים כט-לג

יעקב נפרד מבניו, מבקש מהם לקבור אותו במערת המכפלה בחברון ומזכיר שסבו, אברהם, קנה זכות קניינית לקבור בה את משפחתו אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי–לַאֲחֻזַּת-קָבֶר (כמתואר בפרשת "חיי שרה") ובה נקברו אברהם, שרה, יצחק, רבקה ולאה. בתום הדברים יעקב נאסף אל אבותיו. וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.

שבעה – ספר בראשית, פרק נ – פסוקים א-יד

אבל כבד נופל על יוסף. הוא נושק לאביו, ומצווה את רופאיו לחנוט את גופו, כמנהג המצרים. המצרים מכבדים את המשנה למלך ומבכים את מות ישראל במשך שבעים יום. יוסף מבקש מנכבדי בית פרעה לדבר אליו לבקש את רשותו לכבד את השבועה לקבור את ישראל בארץ כנען ומבטיח כי ישוב. פרעה נענה לבקשה ויוסף עולה לכנען עם מחנה מצרי רב יחד עם בית יעקב ואחיו, כשהטף הבקר והצאן נותרים בארץ גושן. הם מגיעים תחילה למקום ששמו גֹּרֶן הָאָטָד בעבר הירדן המזרחי ושם מתאבלים על ישראל במשך שבעה ימים. בתום האבל הם מקיימים את מצוות ישראל, קוברים אותו במערת המכפלה ושבים למצרים.

[מעולם הצמחים

האטד הינו שיח קוצני הנפוץ ברחבי ישראל, שלעיתים נעשה בו שימוש כגדר חיה. את הגורן נהגו להקיף בשיח קוצני זה על מנת לתחום גבולותיו. ומכאן מקור השם גֹּרֶן הָאָטָד.]

[עצירת שוליים

מנהג יוסף להתאבל על אביו במשך שבעה ימים מהווה את מקור אבל השבעה ביהדות].

אל חשש – ספר בראשית, פרק נ – פסוקים טו-כא

אחיו של יוסף חששו שמא אחר מות אביהם ינקום בהם יוסף על התנהגותם הרעה בעבר, ועל כן שלחו שליחים ליוסף לבשר לו שאביהם ביקש ממנו שיסלח להם על מעשיהם הרעים. יוסף נעצב מהמחשבה שאחיו חוששים מפניו כעת ופרץ בבכי בדברו אל אחיו, והם מצידם בראותם אותו בוכה נפלו לפניו והצהירו על נאמנותם לו כעבדים. יוסף ביקש מאחיו שלא יחששו כיוון שהוא פועל לפי מצוות אלוהים ומסביר להם שאמנם הם ביקשו להרע לו, אך כל זה היה חלק מתוכנית השם על מנת לחזק את בני ישראל בתקופה של רעב. יוסף מודיע לאחיו שאל להם לחשוש והוא ידאג לכלכלת ביתם. הוא מנחם אותם ומדבר על ליבם. ועל זה נאמר יוסף הצדיק.

יוסף ופרידה – ספר בראשית, פרק נ – פסוקים כב-כו

יוסף יושב במצרים עם אחיו ומגיע לגיל 110 שנים. הוא זוכה לראות בלידת ניניו גַּם, בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה–יֻלְּדוּ, עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף. יוסף מרגיש כי הוא עומד להיאסף לאבותיו ומבשר לאחיו שאלוהים יעלה אותם חזרה ממצרים אל הארץ שהבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב. יוסף משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו יחד עימם. יוסף מת בגיל 110 שנים והוא נחנט כמנהג המלכים הפרעונים ונקבר בארון במצרים.

ובזה בא לסיומו ספר "בראשית"… עד השנה הבאה

[לפרשה הבאה – שמות]

השאר תגובה