Spread the love

[לפרשה הקודמת – בא]

פרשת בשלח

הפרשה הרביעית במספר בספר "שמות" וה-16 במספר במניין פרשות התורה.

יציאת מצרים – ספר שמות, פרק יג – פסוקים יז-כב

אלוהים כיוון את בני ישראל שיצאו ממצרים דרך ים סוף (דרך ארוכה שהיא קצרה) ולא דרך איזור החוף (דרך קצרה שהיא ארוכה) פן יכנסו לארץ פלישתים ומתוך פחד מהשמדתם יחזרו חזרה למצרים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. בני ישראל יצאו חמושים בכלי מלחמה (רש"י מוסיף מדרש לפיו הכוונה גם שרק 20% מבני ישראל יצאו ממצרים). התורה מוסיפה ומספרת שמשה לקח עימו את עצמות יוסף כפי שהשביע יוסף את בני ישראל לפני מותו. בני ישראל נוסעים מסֻּכֹּת וחונים בקצה המדבר במקום שנקרא אֵתָם.

אלוהים מוביל את העם בעמוד ענן ביום ובעמוד אש בלילה שהולכים לפני המחנה.

מתהפך כמו סטייק פרעה – ספר שמות, פרק יד – פסוקים א-ח

אלוהים מדבר אל משה שידבר לעם ישראל שיחנו לפני פִּי הַחִירֹת בין מִגְדֹּל לבין הים, לפני בַּעַל צְפֹן (ובכך משנים בני ישראל את כיוון מסעם אל עבר מצרים). פרעה שומע על כך ומסיק שבני ישראל אבודים במדבר ולא מוצאים את דרכם. נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. אלוהים מגלה למשה שיחזק את לב פרעה על מנת שירדוף אחר בני ישראל ואז אלוהים יכה בו מכה ניצחת וכך ידעו את עוצמת אלוהי ישראל.

התורה מספרת על הרגע שבו נודע לפרעה כי עם ישראל עזב את מצרים. פרעה מתחרט על כך שאישר לשלח את העם לחופשי. הוא אוסף 600 מרכבות צבא על לוחמיהם המובחרים, כל אמצעי הרכב של מצרים ועל כל אלה מפקדי צבא. צבא מצרים פותח במרדף להשיג את בני ישראל, בעוד האחרונים יצאו ממצרים בגאון ובגבורה.

המרדף – ספר שמות, פרק יד – פסוקים ט-יד

צבא מצרים משיג את בני ישראל על הים. ברגע שבני ישראל רואים את המצרים מתקרבים לקראתם התמלא ליבם חרדה גדולה. הם צועקים למשה ומאשימים אותו שהוציא אותם ממצרים רק כדי שימותו במדבר ואף מתחילים להוכיח כמה הם צדקו כשביקשו ממנו שיניח להם לנפשם להמשיך לחיות כעבדים (וזו עדות ראשונה לאופי הישראלי של זיכרון של דג בכל מה שקשור להכרת הטוב, ושל תלונות, טרוניות, האשמות וכל אחד חושב שהוא ראש ממשלה) כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.. משה מבקש מהם שלא יפחדו ומרגיע אותם שהם יחזו בישועת אלוהים עוד באותו היום ושהמצרים שייכים להיסטוריה לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. אלוהים הוא שילחם כעת עבור בניו.

חציית ים סוף – ספר שמות, פרק יד – פסוקים טו-לא

אלוהים שואל את משה מדוע הוא צועק אליו(ככל הנראה הכוונה לתפילה) ומורה לו לדבר אל בני ישראל שימשיכו במסע וכן שמשה ירים את מטהו ויטה את ידו על הים וכתוצאה מכך יבקע הים וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּםוּבְקָעֵהוּ ובני ישראל יוכלו לחצות אותו. אלוהים משתף את משה בכך שימשיך לחזק את לב צבא מצרים על מנת שימשיכו במרדף וכך אלוהים יכה בהם בעוצמה ומצרים ידעו את אלוהים.

עמוד הענן המוביל את עם ישראל התייצב כעת מאחוריהם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם.  וחצץ בין המצרים לבין עם ישראל כך שהמצרים לא יכלו להתקרב אל בני ישראל במשך כל הלילה וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה.. משה מטה את ידו על הים ואלוהים נושב רוח מזרחית חזקה במשך כל הלילה שגורמת לים להיבקע. בני ישראל נכנסים לתוך הים, מוקפים חומת מים מימינם ומשמאלם. המצרים רודפים אחריהם ונכנסים אף הם לתוך הים כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו:  אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם. עם עלות הבוקר אלוהים משלח את עמוד האש והענן במחנה המצרי (הרודף אחר בני ישראל) וגורם למהומה בקרבם. המצרים מבקשים לנוס חזרה מפני בני ישראל לאחר שמבינים שאלוהים נלחם עבורם. אלוהים קורא למשה להטות את ידו שוב על הים, וכך הים יסגור על המצרים וילכוד אותם (כפי שנאמר "הכל זה שאלה של עיתוי") וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. משה מטה את ידו והים נסגר מאחורי בני ישראל על המצרים ומטביע את כולם על מרכבותיהם, פרשיהם וכל אנשי הצבא לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד. בני ישראל ממשיכים במסע בתוך הים ועדים להשמדת הצבא המצרי. המראה מחזק את יראת השם בקרב בני ישראל והם מאמינים באלוהים ובמשה. וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ

שירת הים – ספר שמות, פרק טו – פסוקים א-כא

בני ישראל מאושרים (עד השמיים) מישועתם ופוצחים בשירה ספונטנית יפהפיה המתארת את הנס הגדול שארע בים סוף. זו עדות ראשונה ליום חג המאחד את שורות עם ישראל.

אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  סוּס  וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; 

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. 

 ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה,  שְׁמוֹ.

 ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף. 

 ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ-אָבֶן. 

ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  יְמִינְךָ יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב. 

 ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס  קָמֶיךָ; 

תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ. 

ח וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, 

נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נֹזְלִים;  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם. 

ט אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי

אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. 

י נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, אַדִּירִים. 

 יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא. 

יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ. 

 יג נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ; נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה קָדְשֶׁךָ.   יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן; 

חִיל  אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. 

טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי אֱדוֹם–  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; 

נָמֹגוּ, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. 

טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה  וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן: 

עַד- יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ  קָנִיתָ. 

 יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;   מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

 יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.

 יט כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם, 

 וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, אֶת-מֵי הַיָּם; 

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.

[שירת הים קבועה בתפילת שחרית כך שיהודים שרים אותה בכל בוקר מחדש כזכר לישועה הגדולה שביציאת מצרים, ובתפילת שחרית של יום שבת נוהגים לשיר אותה בלחן מלבב.]

– ספר שמות, פרק טו – פסוקים כב-כז

– ספר שמות, פרק טו – פסוקים א-כא

[לפרשה הבאה – יתרו]

השאר תגובה